פסק-דין בתיק ת"א 10160-08

התובע, שהוא הנתבע בתביעה שכנגד (להלן - התובע) שכר דירה מהנתבע שהתובע בתביעה שכנגד (להלן - הנתבע). על-פי חוזה השכירות תקופת השכירות הסתיימה בסוף חודש מאי 2004.

בתביעה העיקרית טען התובע כי נאסר ביום 25.1.2004 וכי בתקופת כליאתו פינה הנתבע את תכולת הדירה, ששווייה לטענתו, בסך של 80,000 ש"ח, ומכאן תביעתו לפיצוי בסכום זה.

בתביעה שכנגד טען הנתבע כי התובע לא שילם דמי שכירות החל מתחילת חודש מארס 2004, ומכאן תביעתו לדמי שכירות עבור מלוא התקופה עד החזרת החזקה בדירה, שלטענתו הייתה ביום 3.6.2004. עבור חודשים מארס ואפריל, נתבעו דמי שכירות (14,274 ש"ח) ועבור יתרת התקופה עד המועד האמור, נתבעו דמי שימוש ראויים (בסך של 8,636 ש"ח). כן טען הנתבע, כי לאחר שהתובע החזיר את החזקה בדירה, נמצאו בה נזקים רבים, שעלות תיקונם הייתה בסך של 15,000 ש"ח ועל-כן תבע פיצויים בסכום זה. סך הכול, כולל שכר-טרחת עורך-דין המתייחס רק לזה ששולם עד מועד הגשת התביעה, תבע סך של 41,900 ש"ח.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים בתובענה

3.         נקדים ונאמר, כי חרף המסמכים הלא מעטים המצויים בתיק בית המשפט והפרוטוקול הארוך יחסית (חמישים ושניים עמודים), מדובר בתביעות פשוטות. לאחר קריאת התיק כולו, אף נמצא כי המסמכים והעדויות הרלוונטיים לשם הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, מועטים מאד. כך במיוחד לאור העובדה שמן הראיות שהוגשו וכפי שיפורט להלן, נעדרו ראיות רלוונטיות שעשויות היו, אולי, להוכיח את הנטען בשתי התביעות.

תחילה נסקור את עיקרי העובדות ואת עיקרי ההליכים, ככל שהם רלוונטיים למחלוקות שבין הצדדים. לאחר מכן נידרש להכרעה במחלוקות, בשים לב לטענות הצדדים ולראיות הרלוונטיות המועטות שהוגשו.

4.         בין הצדדים נחתם הסכם שכירות (מועד החתימה אינו מצוין), שעל-פיו הנתבע והגב' דינה סימן-טוב השכירו לתובע את דירתם ברחוב גבריהו בשכונת פסגת זאב בירושלים (להלן - הדירה), לתקופה שמיום 31.5.2002 עד יום 31.5.2003 (נספח 13 של תצהיר הנתבע).

ביום 6.7.2003 נחתם בין הצדדים האמורים הסכם שכירות נוסף, שעל-פיו הדירה הושכרה לתקופה נוספת, החל מיום 1.8.2003 ועד יום 1.6.2004 (שם, נספח 14. הסכם זה יכונה להלן - ההסכם). בהסכם נקבעו בין השאר, הוראות אלו: דמי השכירות עבור כל חודש שכירות יהיו בשקלים בסכום השווה ל-730$ (סעיף 4א בהסכם); מטרת השכירות היא לשם מגורים (שם, סעיף 5); אם לא יפנה התובע את הדירה במועד, יידרש לשלם לנתבע סך בשקלים השווה ל-50$ עבור כל יום עיכוב בפינוי הדירה (שם, סעיף 8ב); להבטחת קיום התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם, עליו להמציא כתב ערבות בלתי חוזרת של שני ערבים להנחת דעת הנתבע (סעיף 8ג), וכי המצאת ערבות כאמור, "היא תנאי לתוקפו של הסכם זה ולא תימסר החזקה במושכר לידי השוכר לפני חתימת הערבים על כתב הערבות" (סעיף 8ד); התובע יפקיד בידי הנתבע שטר בטחון בסך של 10,000$ בחתימת שני ערבים (שם, סעיף 8ה).

נבקש להעיר כבר עתה, כי אין מחלוקת כי בשני העניינים שלגביהם נדרשו שני ערבים, המציא התובע חתימה של ערב אחד בלבד. אחת מטענותיו של הנתבע היא, כי לאור הוראת סעיף 8ד, הפר התובע את ההסכם באופן יסודי. הגם שאין מחלוקת בעניין זה, יוער כבר עתה, כי אין לקבל טענה זו של הנתבע. הוראת סעיף 8ד קובעת כאמור, כי התנאי האמור מהווה "תנאי לתוקפו של ההסכם" ומוסיפה כי בלעדי קיומו של תנאי זה "לא תימסר החזקה במושכר". אין מחלוקת שהחזקה כן נמסרה לתובע חרף אי קיומו של התנאי האמור בעניין שני ערבים. בנסיבות אלו, יש לראות בנתבע כמי שויתר בפועל, בהתנהגות, על קיומו של התנאי האמור ועל-כן אין מקום לקבל בדיעבד את טענתו, כי באי החתמת שני ערבים, לכאורה הופר ההסכם.

5.         אין מחלוקת על כך שביום 25.1.2004 נכלא התובע, כפי שאף טען עוד בכתב התביעה. בעניין זה הגיש הנתבע את הכרעת הדין שניתנה בעניינו של התובע (ת"פ 2784/99 בבית משפט השלום בירושלים), מיום 4.7.2002, שלפיה הוא הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך במטרה לקבל דבר, עדות שקר, בידוי ראיות והדחה בעדות (נ/3). כן הוגש גזר הדין מיום 9.3.2003 (נ/4), שעל-פיו הוטל על התובע בין השאר, עונש מאסר לתקופה של שלושים חודש, קנס כספי בסך של 2,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך של 350,000 ש"ח. ערעורו נדחה וכך גם בקשתו למשפט חוזר (על דחיית הערעור ראו בהחלטה הדוחה את הבקשה למשפט חוזר: מ"ח 7661/04. נ/2).

6.         על-פי טענת התובע, לאחר שנכלא, המשיכה לגור בדירה אשתו (הגם שאינם רשומים כנשואים), יוליה קרסובסקיה (להלן - יוליה), ובסוף חודש אפריל היא עזבה את הדירה.

אין מחלוקת כי בדירה היה גם ריהוט השייך לנתבע, ובין השאר ארונות. לטענת התובע, הוסכם בינו לבין הנתבע, כי התובע יהיה רשאי להשתמש באותם ארונות ולעשות בהם כרצונו. בנוסף לאותם ארונות, על-פי טענת התובע, הושארו בדירה מטלטלין רבים, כפי שפורטו בנספח של כתב התביעה, אשר כולל רשימה של פרטי ריהוט רבים, מכשירי חשמל, מנורות, תמונות ועוד כיוצא באלו חפצים, שהתובע העריך את שוויים בסך של 80,000 ש"ח.

לטענת התובע, כחודש לאחר שיוליה עזבה את הדירה, היא חזרה אליה והופתעה לגלות שהדירה ריקה וכי כל תכולתה נעלמה.

7.         כתב התביעה על סך של 80,000 ש"ח, הוגש רק ביום 6.1.2008. כתב ההגנה הוגש ביום 7.2.2008 ובמקביל הגיש הנתבע גם תביעה שכנגד נגד התובע ושניים נוספים, אוי ור ואלה גרינברג. אולם התביעה שכנגד נגד השניים האחרים נמחקה בשלבים שונים של בירור התובענות. עוד יוער, כי בכתב התביעה שכנגד נימק הנתבע את האיחור בהגשת התביעה נגד התובע בכך שהניח כי לא יעלה בידיו לגבות מהתובע את סכום התביעה, אם יזכה בו ולכן נמנע מלתבוע את התובע. לאחר שהוגשה נגדו התביעה העיקרית, החליט אף הוא לתבוע את התובע.

את כתב ההגנה לתביעה שכנגד הגיש התובע ביום   24.2.2008. במקביל ובאותו מועד, הגיש גם כתב תשובה לכתב ההגנה בתביעה העיקרית.

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית רק של התובע.